בהיותנו בסבך היער בין העצים והסלעים ביקשתי ממנה ללקט ערימת אבנים, הסברתי שכול אבן מייצגת משהו שהיא רוצה לזרוק מחייה,
את המעצורים שמונעים ממנה לעשות מה שהיא באמת רוצה – לעזוב את מערכת החינוך ולהכשיר עצמה כמורת דרך וצלמת.
עם כול זריקת אבן היא צעקה מה היא משחררת מעצמה. היא העיפה אבנים של ריצוי, אשמה, פחד, כעס,
התלבטות, ספיקות, כניעה למשפחה ועוד ועוד. נשימתה העמיקה והתעצמה והיא התמלאה באנרגיה רבה והתובנות שלה החלו ליפול בכמויות,
כמו זרם מטבעות כסף במכונת מזל.

"רחל, הבנתי עכשיו משהו חשוב. ביער יש סלעים ויש עצים, הסלעים לא זזים והעצים זזים ללא הרף, עם כול משב רוח.
פה נופלים אצטרובלים ופה נושר ענף, כול הזמן באקשן – כמוני וכמו בעלי. הוא סלע שלא זז ואני כמו עץ שכול הזמן זז.
אבל ביער לא שמעתי אף סלע אומר לעץ תפסיק לזוז וגם לא שמעתי אף עץ צועק לסלע יאללה תזיז כבר את עצמך!
וככה גם אני ובעלי צריכים להתנהג, לא לכעוס עליו שההוא לא זז והוא לא להפריע לי לזוז!!!"  
זו הייתה תובנה מאוד חשובה ומרגשת.
עם הבהירות הזאת היא המשיכה הלאה וכשיצאנו מהיער לאחר 5 שעות, היא הניפה את זרועותיה מעלה וקראה:
"אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להיות ואיך לעשות את זה ואני הולכת להגשים את זה!!!"
מזה 14 שנים שהיא מורת דרך מאוד מצליחה בארץ ובחו"ל. באחד הטיולים ניגשה אליה אחת המטיילות ושאלה אותה: "
איך אישה ערבייה, כמוך, נהיית מורת דרך?" "זה קרה ביער במרתון שעשיתי עם רחל שקד".
"אני גם יכולה לבוא אליה ליער? בבקשה, תשאלי את רחל אם אני גם יכולה לבוא אליה".

האישה הזאת אכן הגיעה, בוכייה ואומללה מגירושים טריים ושברון לב ורצון לעזוב את הדרום ולעבור צפונה לחיים אחרים.
במהלך התהליך ביער, התחלפו דמעותיה בשירה, וכששמעתי אותה מזמרת ידעתי מיד שגם היא תמצא את דרכה.
ואכן עם חומרי היער בנתה את חנות השוקולד שלה – את הוויטרינה, הדלפק, מדפי התצוגה וחדר הכנת השוקולד.
היא יצאה מהיער עם ידיעה ברורה מה היא הולכת לעשות את כדי להגשים את חלומה:
"השנה אשאר בדרום, בשנה הבאה אצא להשתלמות בייצור שוקולד בבלגיה ובשנה השלישית אבנה את חנות השוקולד בכפר,
על מגרש, שקיבלתי מאבי".

גבר בן 40 נשלח לחגוג את יום ההולדת במרתון טיפולי שהעניקה לו אשתו האוהבת:
"רחל את חייבת ללמד אותו להגשים את חלומותיו, הוא רק דואג לאחרים ולא לעצמו".
הוא הגיע חושש מהלא יודע. גם הוא זרק אבנים בלב יער, צייר את המעצורים שלו ויצא מהיער עם בריסטול מגולגל תחת זרועו
ועליו תרשים הגשמה לאחת התוכניות שלו. "אין לי מילים לתאר את כוחו של היער" אמר.

גברת בת 73 באה לברר ביער מהי הדרך להמשיך את חייה עם בעלה המבוגר ממנה ב-15 שנה, שמגבר חזק,
שתמיד יכלה להישען עליו, הפך למבולבל ותלוי בה. היא הייתה מלאת כעס ותיסכול.
גם היא מצאה את הדרך להתפייס עם השינוי בחייהם המשותפים. הבהירה לעצמה איך לשמור על עצמה בזוגיות המשתנה
מבלי לכעוס עליו ולקבל ברוך את הזדקנותו.

למחרת, בבית הדיור המוגן, בו התגוררו מדדה לה הרופאה את לחץ הדם ודופק הלב ושאלה בפליאה:
"תגידי, מה עשית שהכול כול כך טוב?!" "הייתי במרתון ביער" הייתה התשובה הגאה. "אז תלכי לשם כול שבוע" המליצה הרופאה.

דולה באה ליער ללדת, בעזרתי, את עצמה מחדש. היא כבר חוותה טיפולים רגשיים וזה מה שאמרה על התהליך בן 5 השעות :
 "טוב לי המרתון הזה, כשב-5 שעות רצופות, פותחים פצעים מדממים בנפש, חובשים אותם, הם מתאחים ואני יוצאת שלימה מהיער!!!"
בטיפול שבועי בן שעה הרגישה שבכול פעם נפצעה ודיממה מחדש וכך חזרה לשגרה והיה לה מאוד קשה.
היא יצאה מהיער בתחושה חזקה של "אני יכולה הכול!".